בן בטי ועקיבא, נולד ביום כ"ז באב תרפ"ז (7.8.1926) בתל-אביב. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי התמחה במסגרות בבית-חרושת ואחר-כך עזר לאביו בבית-המסחר לברזל. הוא הצטרף ל"הגנה" ושירת בחי"ש. בימי הציפייה המתוחה, לרגל דיוני עצרת האו"ם על עתיד ארץ-ישראל היה בין הבוססים במי הים בקור הסתיו בהעלאת מעפילים מאונייתם לחוף נהריה. אחרי המבצע, שהסתים בהצלחה, אמר שזה היה היום היפה בחייו.

משהחלה מלחמת-העצמאות, התייצב בחודש דצמבר 1947 לשירות פעיל, שירת בחטיבת "כרמלי" והתנדב לצאת לעזרת קיבוץ יחיעם שהיה נתון במצור. פעם נפצע שם פצע קל בראשו תוך כדי נשיאת חבר פצוע אל הרופא. ושוב נשרט בידו כשיצא כמקלען עם 20 חבריו להבטיח את הדרך לשיירה והחיפוי שנתן הציל את כולם מנפול בידי יחידה ערבית גדולה. בהגנה על חברים ובעזרה לכושלים ולפצועים לא נרתע מפני כל סכנה, חיזק את רוח חבריו וחיפויו השרה עליהם הרגשת ביטחון בשעת הסתערות. בהמשך השתתף בכיבוש עכו והגליל המערבי, נשלח בין הראשונים לקורס-קומנדו והצטיין בו ואחר-כך נשלח לקורס מ"כים בעתלית. צורף עם חברי הקורס ליחידה שנשלחה לפעולת-עונשין נגד הכפר עין ע'זאל בשל הפרעותיו לתחבורה בכביש חיפה-תל-אביב. כשהקיפום כוחות עדיפים של האויב ואילצום לסגת, חיפו עליהם אריה וחברו במקלע. על אף אזהרת חברו שיפעל תוך כדי שכיבה על הקרקע, הוסיף אריה לירות כשהוא כורע על ברכיו, כדי שקליעותיו באויב תהיינה מדויקות יותר, וכך נפגע בלבו ונפל, ביום א' בתמוז תש"ח (8.7.1948). הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקרית מוצקין.